אולגה שוורצמן רצתה להיות פיזיקאית מאז שהיא זוכרת את עצמה. "בגיל מאוד צעיר קראתי את 'קיצור תולדות הזמן' של הוקינג, רציתי לדעת מה עושים חלקיקים, מה זה חורים שחורים", היא מספרת. "מה שיפה במדע הזה הוא שלמרות שנדמה לנו שאנחנו מבינים די הרבה על העולם, זאת אשליה: אין תיאוריה פיזיקלית מושלמת. זה קצת מאכזב בתור אידיאליסטית, אבל גם נותן המון מקום לדמיון".
הסיפור שלי
שלא במפתיע העמיקה אולגה בלימודי הפיזיקה עד לדוקטורט, ושימשה במקביל כמתרגלת באוניברסיטת בר אילן. לאלביט הגיעה לפני כ-8 שנים, בעקבות חברה. "בתואר השלישי התחלתי להרגיש שאני רוצה ליישם את הידע שלי, להשפיע. הייתה חסרה לי תחושת השליחות, ורציתי לתרום לביטחון המדינה", היא אומרת. בתפקידה הנוכחי בחטיבת מודיעין ול"א אולגה בהחלט מביאה לידי ביטוי את שאיפתה, כראשת צוות אלגוריתמיקה. "זה מאוד מרגש לראות את התוצרים, ואני רק יכולה להגיד שמדובר במערכות מצוינות".
אולגה נולדה בבלארוס, עלתה לישראל בגיל 9 וגדלה בכפר סבא. שני הוריה מהנדסים, ומילדות הם עודדו אותה להצטיין בלימודים ובפרט במקצועות הריאליים. את הזיכרונות מהבית שגדלה בו כבת יחידה היא מתבלת בלא מעט הומור ומודעות עצמית. "הקריאו לי ניוטון כשהייתי חולה – זה היה די חריג בין הילדים אבל לא הבנתי את זה, ונהניתי. אגב, כיום ההורים שלי רגועים, כי לאורך השנים שלמדתי פיזיקה הם אמרו לי כל הזמן ש'פיזיקאית זה לא מקצוע', ושעוד לא מאוחר לעבור למדעי המחשב".
מבלארוס אין לאולגה הרבה זיכרונות טובים. "הייתה שם אנטישמיות גלויה, בכל מקום. לאבא שלי לא נתנו להמשיך ללימודי דוקטורט בגלל שהיה יהודי. לכן בין השאר, היה לו כל כך חשוב שאני אלמד. היה גם פחד גדול מההשלכות של אסון צ'רנוביל, שהתרחש ב-1986 והאזור היה קרוב אלינו יחסית".
אולגה ובן זוגה סטניסלב מתגוררים בפתח תקווה, עם החתול ג'רי. את סטניסלב הכירה כשלמדו יחד פיזיקה באוניברסיטה, אך גם הוא פנה לכיוון ההייטק. בזמנה הפנוי, אולגה נהנית מגינון הידרופוני ביתי: "אני מחזיקה מתקנים על השיש ומטפחת בהם חסות ועלים, ובסוף נהנית לאכול אותם בסלט".
