בכל בוקר מגיע אריאל ליכטנברג למפעל הנשק של אלביט כדי לנצח על קונצרט מורכב. "הדלק שלי הוא האקשן הבלתי פוסק", הוא מספר. "בסוף, ההבנה שהמוצרים שאנחנו מייצרים ומרכיבים כאן מגיעים גם לצבא שלנו – מביאה איתה תחושת גאווה שקשה להסביר".
הסיפור שלי
אריאל מילא שורה של תפקידים מאז הצטרף לחברה בשנת 2007, כפלנר וכמנהל במפעל הנשק ביקנעם. במסגרת תפקידו הנוכחי כפלנר במחלקת התפ"י, אריאל אחראי על תכנית העבודה במפעל הנשק ועל תזמון החומר ברצפת הייצור – סוג של שעון שוויצרי מדויק ורב-חלקים. "האתגרים העיקריים שלנו הם העמידה בזמני האספקה ללקוח והסנכרון המדויק בין כל המכונות במפעל. יש לנו מגוון מוצרים, אנשי מקצוע, חומרי גלם ומכונות – הכל צריך לזרום באופן חלק ותקין כדי שנעמוד בזמני האספקה ובאיכות הנדרשת".
לדבריו, רגע הגאווה הגדול ביותר בשגרת העבודה מגיע כאשר מוצרים מוגמרים יוצאים מהמפעל. "מבחינתי זה משהו אדיר: לראות פתאום שישה תותחים גמורים ומוכנים לפעולה יוצאים ללקוח. במיוחד כשמדובר בכלים שמיועדים לצה"ל – זה מרגש. הפעם הראשונה שבה סיפקנו לצבא עמדות נשק בסמכותי הייתה מבחינתי ממש אירוע מכונן".
אחרי הסימפוניה המורכבת של רצפת הייצור עובר אריאל בסוף היום למוזיקה אחרת לגמרי – נגינה בקלידים. "פעם הייתי קלידן מקצועי, היום זה משהו שמגיע מתוך ההנאה שלי. אני אוהב מוזיקה במנעד רחב, במיוחד מוזיקה ישראלית רגועה. בעשרים השנים האחרונות אני גם עוסק בהכנת נערים לקראת בר המצווה".
