רועי גדל בקיבוץ משמר השרון בעמק חפר, וכבר מגיל 17 הוא בזוגיות עם כרמל. לאחר שירות קבע ביחידה 8200, היה שותף להקמת שני סטארט-אפים במקביל ללימודי תואר בממשל דיפלומטי ואסטרטגיה. "ב-2016 סגרנו את הסטארט אפ השני, והרגשתי שאני צריך מקום יציב לגדול בו", הוא מספר.

רועי השתלב תחילה בסיגמאביט, חברה-בת של אלביט, תחת חטיבת מודיעין ול"א, ולפני כארבע שנים עבר למטה החברה כשקיבל משוקי יהודה, סמנכ"ל בכיר למו"פ, את האחריות להובלת החיבור בין אלביט ללקוח מרכזי בתחום המודיעין – פעילות חוצת חטיבות המשלבת את היכולות הטכנולוגיות של אלביט עם הצרכים הייחודיים של הלקוח. "זאת הייתה הצלחה גדולה, ובעקבותיה עברתי לחטיבת תקשוב וסייבר במטרה להוביל את המשך פעילות החטיבה מול הלקוח".

תחום נוסף שרועי מעורב בו הוא פיתוח מודל פעילות חדשני הכולל את הפיכת תשתית הפיתוח של מערכת מרכזית למוצר. "אנחנו מאפשרים כעת לראשונה ללקוח לפתח ולהוסיף בעצמו אמצעים וכלים חדשים על המערכת, ותומכים אותו במעטפת שירותית", הוא מסביר.

לדברי רועי, תשתית הפיתוח תעניק יכולות של קישוריות מלאה, גמישות ואג'יליות על פי הצרכים המשתנים של כל לקוח. לפעילות זו נוסף נדבך משמעותי עם הקמת GetApp, מיזם משותף לרועי ולחיים טייכהולץ, לשעבר סמנכ"ל אזרוח טכנולוגיות בחטיבת תקשוב וסייבר וכיום מנכ"ל Synch, חברת בת של אלביט.

"GetApp היא חנות אפליקציות שמיועדת לעולמות הביטחוניים, ואני מאמין שהיא עומדת לעשות מהפכה בתהליכי הפיתוח וניהול הנכסים הדיגיטליים בתחום הצבאי. כמו AppStore, היא תאפשר ללקוחות שלנו לנהל הפצה של יישומים באופן אוטונומי ומבוקר גם בשדה הקרב", מסביר רועי.

במקביל לפעילות השוטפת בחברה, רועי הוא גם הנציג הטכנולוגי של אלביט באחריי-טק, תכנית תלת שנתית בשיתוף עמותת "אחריי" ועמותת "בוגרי 8200", המעניקה ידע ומיומנויות טכנולוגיות לבני נוער מרחבי הארץ. "התכנית פותחת את הדלת ליחידות הטכנולוגיות עבור נוער שלא בהכרח היה מגיע לשם באופן טבעי. הם לומדים לתכנת ומקבלים צוהר לעולמות ההייטק דרך חינוך שמשלב מנטורינג, הרצאות וימי עיון", הוא מסביר.

פעילות חברתית היא חלק בלתי נפרד מחייו של רועי, וכיום הוא מכהן גם כחבר בהנהגת ההורים של תל אביב. כהורה מעורב לשני ילדים, בן חמש ובת שנתיים, רועי לא מוותר על הרגעים החשובים. "כשבני הבכור, גבע, נולד, לקחתי חופשת לידה בת חודש. זה עזר לי להבין עד כמה חשוב להיות שם, לבנות את התשתית של ההורות ואת האמון והביטחון של הילדים שלי בעולם", הוא אומר.

לדברי רועי, לב הפעילות שלו בחברה הוא קידום תהליכים ומודלים חדשים שיאפשרו לאלביט להיות שחקנית מובילה בעידן החדש, בתחומי דאטה, פיתוח תוכנה וארכיטקטורה פתוחה. "אני מאמין שאני לא נמצא באלביט במקרה. המשימה שלי היא להוביל תהליכים של חדשנות והשתנות דיגיטלית, שיהיו הצעד הבא שלנו לעבר העתיד".

"אני מאמין שאני לא נמצא באלביט במקרה. המשימה שלי היא להוביל תהליכים של חדשנות והשתנות דיגיטלית, שיהיו הצעד הבא שלנו לעבר העתיד"

יפעת נולדה במושב ניר עקיבא בדרום הארץ, ובגיל 14 חוותה את נקודת המפנה הראשונה בחייה. "בבית הספר נתנו לי את הבחירה בין מגמת ספרות למגמת סַפָּרוּת, ואז הבנתי שאני לא יכולה להמשיך ללמוד שם". היא נרשמה לפנימיית שטיינברג בכפר-סבא, ושקדה על לימודי 5 יחידות פיזיקה, מתמטיקה ומחשבים. "זו הייתה החלטה דרמטית לנערה צעירה, אבל היא עזרה לי להבין מה אני יכולה ורוצה לעשות".

לאחר שירות צבאי בחיל הים, שם הכירה את בעלה, מנשה, שירתה יפעת כקצינה בקבע במשך שנתיים, ועם שחרורה החלה ללמוד הנדסה, תעשייה וניהול. "השתחררתי מקבע, התחתנתי, התחלתי ללמוד ועברתי לכרמיאל – הכל באותו שבוע". ב-2007 התקבלה לעבודה באלביט מערכות, ובשנים הראשונות מילאה מספר תפקידים בתחום התפ"י וניהול פרויקטים. בשש השנים האחרונות שימשה בתפקידי ראש מינהל תפעול, מול יחידות עסקיות שונות.

"זו הייתה הזדמנות מרגשת, שבה למעשה הקמנו מפעל חדש והתחייבנו לייצור של מעל מאה יחידות ביום", היא מספרת. "הצלחנו לעמוד ביעדים ואפילו עברנו אותם, כי עשינו המון שיפורים תוך כדי תנועה. בסופו של דבר הרגשנו שאנחנו באמת יוצרים את העתיד, בזכות עבודת הצוות ויכולת ההתמדה".

לצמוח מתוך האתגר האישי

יפעת שותפה לפרויקט "בבושקה" – מיזם חניכה בין דורי, לקידום הגיוון המגדרי במקצועות טכנולוגיים, ולמיזמי עוצמה בקהילה, המשלבים פעילות התנדבותית עם חינוך דור העתיד. היא מספרת עוד, כי חשה בשינוי משמעותי בחברה בנושא הגיוון המגדרי. "אם בעבר הייתי האישה היחידה בדיונים, היום במפעל אלביט בכרמיאל מרבית הסגל מורכב מנשים. בעיניי, איזון מגדרי הוא המתכון להצלחה".
לפני מספר שנים החלה יפעת להתמודד גם עם אתגר אישי, שהשפיע על תפיסת עולמה. "הבן הבכור שלי עבר תקופה מורכבת, החל ללמוד בפנימייה לנוער בסיכון, וזה גרם לי להבין את המשמעות של הקשבה לאחר, ועד כמה חשוב להיות בסביבה מכילה ותומכת, שמאפשרת לחוות הצלחות. התהליך שעברנו כמשפחה היה שינוי גדול גם בשבילי, והוביל אותי לרצות לפתח יכולות חדשות".

יפעת נרשמה ללימודי קואצ'ינג בשיטת "קוד מנצח" של אלון אולמן, ומאז היא משלבת בתפקידה כמנהלת את הכישורים שרכשה. "הדרך שעברתי לימדה אותי שאנשים הם העיקר. היכולת להשפיע ולסייע להם. זה הקו שמנחה אותי, בעבודה וגם בחיים".

"הבן הבכור שלי עבר תקופה מורכבת, שבסופה החל ללמוד בפנימייה לנוער בסיכון, וזה גרם לי להבין את המשמעות של הקשבה לאחר ועד כמה חשוב להיות בסביבה מכילה ותומכת"

במקום לפענח נורות

ירון, טייס קרב ומהנדס בהכשרתו, הגיע לאלביט בשנת 1990 כמנהל טכני והתקדם לניהול ההנדסה בתחום מערכות הראש. "כשהגעתי היתה מערכת אחת בפיתוח בשם 'תפילין', שעדיין לא טסה מבצעית", מספר ירון. "המערכת נועדה לשעבד את הטיל לכוון המבט של הטייס אך היכולות שלה היו מוגבלות והיא הציגה לטייס צירוף של נורות LED שאת משמעותן היה על הטייס לפענח.
התחלנו לפתח אבטיפוס למערכת עם תצוגה בשם DASH (Display And Sight Helmet), כאשר תוך כשנתיים ההדגמות תורגמו לחוזים והמערכת נמכרה לחיל האוויר שלנו וללקוחות נוספים".

בשנת 1995 יצא ירון, יחד עם משפחתו, לרילוקיישן בארה"ב, להוביל את התחרות על מערכת ראש חדשה לחיל האוויר ולצי האמריקאי. "מהר מאוד הבנו שהתחרות תהיה קשה, ושיהיה כמעט בלתי אפשרי לזכות במכרזים כחברה לא אמריקאית. אלביט החליטה לחבור לחברת קייזר אלקטרוניקס האמריקאית, ויחד הקמנו שותפות מקומית בשם VSI". כיום החברה נקראת CEVS, ודרכה מתנהל כל השיווק הבינלאומי למערכות ראש למטוסי כנף קבועה.

ההקמה הצריכה מעבר מגורים נוסף, הפעם לעמק הסיליקון בקליפורניה. "חששנו מאוד מהמעבר, שני הבנים שלי היו קטנים, אבל אולי דווקא בגלל זה הם התאקלמו מהר מאוד. האמת היא שאני שמח מאוד על החוויה הזו של המגורים בארה"ב בשבילם, עד היום השפה האנגלית נשארה שפת-אם".

באוקטובר 1996 חל מפנה משמעותי, כש-VSI זכתה בתחרות על הקסדה האמריקאית. זכייה זו הביאה לשורת חוזים שתימשך לאורך שלושת העשורים הבאים למטוסי F-15, F-16 ו- F/A-18 – מאז ועד היום מכרה אלביט כ-6,000 מערכות כאלה.

שלוש שנים מאוחר יותר חזר ירון לארץ והיה בין מקימי חטיבת מערכות הראש (חטיבה שעמדה בפני עצמה כמה שנים עד לאיחוד עם חטיבת כלי טיס). החטיבה הוקמה בדיוק בזמן להיערכות למכרז האסטרטגי הבא – מערכת ראש למטוס ה-F-35 – שבו אכן זכתה. "אין ספק שהזכייה היתה אירוע מכונן בחיי החברה, שמשפיע עד היום", אומר ירון.

לא לפחד ליזום

החשיבה קדימה באה לידי ביטוי גם בקסדת ה-Targo, בין המוצרים שירון היה מעורב בהם משלב האבטיפוס. "זו הקסדה שהכי אהבתי בפיתוח", הוא מספר. "הרעיון היה לייצר קסדה עצמאית ככל האפשר, מה שיקל על מאמץ השילוב במטוס, יחד עם מירב היכולות והטכנולוגיות האזרחיות – שהקדימו בדור את הטכנולוגיות הצבאיות, דוגמת מעבדים ומערכות הפעלה של סמארטפונים. תפיסה זו מאפשרת מוצר זול יותר ומאמץ פיתוח קטן יותר ביחס לקסדות קודמות".

"בנוסף, ניסינו ליישם את כל הלקחים וההבנות שצברנו מפיתוחי העבר ולפתח קסדה אחת שמתאימה גם למטוסי קרב וגם למסוקים. בסופו של דבר הצלחנו לממש את החלום רק באורח חלקי וה-Targo מצאה את דרכה למטוסי הקרב בלבד. יחד עם זאת היא נחשבת למוצר מוצלח מאוד, ששולב בין השאר במטוסי אימון מתקדמים, ב-F-16, רפאל (של דאסו), בגריפין ואפילו במטוס הכפיר ההיסטורי".

האפשרות לעסוק ביזמות טכנולוגית תחת ארגון גדול כאלביט אינה מובנת מאליה, והיא גם זו שקסמה לירון. "תמיד העדפתי את העיסוק בטכנולוגיה על פני ניהול, ומעולם לא ידעתי לעבוד עם בוסים שאומרים לי מה ואיך לעשות. לכן, אני מאוד מעריך את התמיכה שקיבלתי לאורך השנים והחופש שניתן לי ליצור".

"תמיד העדפתי את העיסוק בטכנולוגיה על פני ניהול, ומעולם לא ידעתי לעבוד עם בוסים שאומרים לי מה ואיך לעשות. לכן, אני מאוד מעריך את החופש שניתן לי ליצור"

איב נולדה בדרום אפריקה ועלתה לארץ בגיל 7. "אני בת יחידה וגדלתי עם אמא לבד, לכן ראיתי אמא שעושה הכל – מפרנסת יחידה, מגדלת אותי וגם מתקנת סתימה בכיור כשצריך. בזכותה מעולם לא עלה בדעתי שיש משהו שאני לא יכולה לעשות או שאצטרך לוותר על חלק אחד בחיי תמורת השני", היא מספרת. איב בוגרת מסלול עתודה אקדמית לתואר הנדסת מערכות מידע בטכניון, ואת שירותה הצבאי עשתה כקצינה ביחידת מצפ"ן, שם התקדמה מ-Data Engineer ועד לראש מדור מערכות ה-DATA המטכ"ליות. במהלך שירותה הצבאי איב אף השלימה תואר MBA, ועם שחרורה השתלבה באלביט כמנהלת תחום
ה-I(Business intelligence)BI וה-DATA הארגוני, תפקיד שמילאה במשך חמש שנים.

לפני כשנתיים מונתה איב למנהלת מינהל Employee Experience באגף ה-IT והובילה, בין היתר, את פרויקט TEAMS . "הקורונה שינתה כהרף עין את תרבות העבודה בארגון, וחייבה אותנו לאפשר מודלים של עבודה היברידית" מסבירה איב.

"פלטפורמת TEAMS סייעה לנו למסד מודל חדש של עבודה: לא רק דיונים ושיחות וידאו אונליין, אלא גם שיתוף קבצים, עריכה ועבודה שוטפת של צוותים מול פלטפורמה שכוללת מגוון רחב של יכולות", לדבריה, מדובר בשינוי משמעותי של מתודות העבודה בארגון, הן בתוך הצוותים והן מול חברות הבנות ושותפים עסקיים. זו פריצת דרך משמעותית עבור חברה ביטחונית, לצאת לענן לראשונה עם פלטפורמה מרכזית.TEAMS  מהווה את הסנונית הראשונה ובשנה הקרובה נוביל מהפך בכל סביבת העבודה ונעבור לסביבת עבודה מודרנית ועננית לחלוטין עם Microsoft 365".

את בעלה, עמרי, פגשה איב במהלך קורס קצינים. "יש לי שתי בנות קטנות ומשרה בכירה, ובן הזוג שלי הוא שותף מלא בכל הקשור לילדות" היא אומרת. "אני מאמינה שהדור החדש של ההורים לומד לאזן זמן משפחה עם קריירה אינטנסיבית. בחרתי בבן זוג שמאמין בתפיסה הזאת, ואנחנו עובדים קשה כדי להמשיך להתקדם וגם להיות נוכחים בחיים של הבנות שלנו".

לגבי נשים במקצועות טכנולוגיים ותפקידי ניהול, איב מאמינה שהשינוי כבר כאן "הייתי צריכה לעבוד קשה ולהילחם לא מעט כדי להגיע לאן שהגעתי – אבל לא בגלל שאני אישה, אלא כי בניתי לעצמי מסלול קשה עם תחרות מאוד גבוהה בכל תחנה. בארץ יש לנו את המשווה הגדול שהוא צה"ל – ואני אישית חוויתי במסלול הטכנולוגי הצה"לי בחינה רק של היכולות שלי והתוצאות שהבאתי כשהתקבלו ההחלטות על קידום. זה נתן לי את קרש הקפיצה לקריירה. בנוסף יש דוגמאות מדהימות, של נשים מעוררות השראה בתפקידים הבכירים ביותר – מפקדות יחידה בדרגות אל"ם ותא"ל המפקדות על אלפי חיילים ומובילות פרויקטים טכנולוגיים ברמת חשיבות לאומית. כשמביטים עליהן מתרחבים האופקים והן היוו לי דוגמה להמשיך ולהתקדם הלאה בתפקידים ניהוליים".

התפקיד הנוכחי היווה עבור איב קפיצת דרך משמעותית, ומעבר מניהול תחום של כ-25 עובדים למינהל בן מעל 100 עובדים. "אני אוהבת את השילוב של תפקיד ניהולי וטכנולוגי, ואוהבת לשבור פרדיגמות ולשנות תהליכי עבודה בכלל הארגון. לא מובן מאליו שארגון ביטחוני ישלב טכנולוגיות ענניות ויעבור מתפיסות מסורתיות לשימוש בכלים שבחזית הטכנולוגיה. היכולת להשפיע על הפעילות של כל עובד ועובדת בחברה היא זו שמניעה אותי ומרגשת אותי בכל בוקר כשאני מגיעה לעבודה".

"לא מובן מאליו שארגון בטחוני ישלב טכנולוגיות ענניות ויעבור מתפיסות מסורתיות לשימוש בכלים שבחזית הטכנולוגיה"

כסטודנט התנדב בתוכנית הבינלאומית שר-אל, חי בתל אביב במשך שנה, ואחיו הצעיר אף עלה לארץ בעקבותיו ושירת בצה"ל. "אני מבין ויכול להגיד אפילו כמה מילים בעברית, אבל אל תבחנו אותי", הוא מחייך. "בעיקר אני זוכר לטובה את המגורים בתל אביב, בדירת שותפים ליד שוק הכרמל וחוף הים, זו היתה תקופה מאוד כיפית".

סקוט גדל במשפחה יהודית בטקסס, עם הוריו ואחיו. הוא למד הנדסת חשמל ומנהל עסקים לתואר הראשון באוניברסיטת Texas Tech, והמשיך ל-MBA באוניברסיטת Ohio State. במהלך הלימודים זכה סקוט במענק ללימודי שפה ואזור, ובחר בקורס לא שגרתי ללימוד השפה האוזבקית. "אזור מרכז אסיה היה מרתק בעיניי, ולימוד השפה עזר לי לממן את הלימודים. זה היה סידור נחמד".

בגיל 25 החל סקוט לעבוד ב-Raytheon, אחת החברות הביטחוניות המובילות בארה"ב, ראשית כמנהל פיתוח שרשרת האספקה ולאחר מכן כמנהל תוכנית ביחידה. לאחר מספר שנים יצא סקוט לחופשת לימודים בת שנה, במסגרתה השלים לימודי תואר שני במדעי המדינה באוניברסיטת ת"א. "כשגרתי ולמדתי בתל אביב הכרתי חברים ישראלים, שמעתי על אלביט וחשבתי על אפשרות להשתלב בה. אבל רק אחרי כשנה וחצי, כשכבר חזרתי לעבודה בבוסטון, נוצרה ההזדמנות ועברתי לאלביט אמריקה בפורט וורת', טקסס".

סקוט הצטרף לאלביט אמריקה בשנת 2014 כמנהל תוכנית בתחום מערכות הראש והתצוגה לטייסים, שבו אלביט היא המובילה העולמית. ב-2017 מונה למנהל טכני תחת המנכ"ל, ובמשך כשנתיים וחצי היה אחראי להובלת מיזמים ולטיוב תהליכי פיתוח, כמו גם לניהול הטמעת חטיבת ראיית הלילה שנרכשה מחברת האריס באותן שנים. "סייעתי לפתח אסטרטגיות ויצרתי הזדמנויות עבור אלביט אמריקה, תוך שימוש בטכנולוגיות שפותחו בישראל והתאמתן לשוק האמריקאי", הוא מספר על העמדה הייחודית שמילא.

לתפקידו הנוכחי נכנס בפברואר 2021, כשקיבל לידיו את ניהול תוכנית נושאי המטען
WASP (Weapons and Self-Protection), המערכת הראשונה להתראה מפני טילים שאלביט מכרה בארה"ב עבור מטוסי F-16. "זו תוכנית אסטרטגית שאנחנו עובדים עליה בשיתוף עם אלישרא והיא מורכבת ביותר, כיוון שהיא תואמת לדרישות חדשות רבות בתחום הגנת הסייבר. עברנו התמודדות ארוכה עם אתגרים טכניים ומגבלות רגולטוריות, ותקופת הקורונה גרמה לנו עיכובים משמעותיים. אבל כרגע אנחנו נמצאים במקום טוב יותר, ואני מאמין שנוכל להיכנס לטיסות ניסוי עם חיל האוויר האמריקאי בקרוב. זהו מיצוב מצוין עבור ESA והזדמנות אדירה לחברה".

סקוט מתגורר עם משפחתו בפורט וורת', בין הערים הגדולות בטקסס. הוא נשוי לקלייר, אחות במקצועה, ולהם שני ילדים, ג'יימס בן ה-4 וסמואל בן השנה. "העבודה אצלנו היברידית כך שזה נוח לנו כמשפחה עם ילדים קטנים, ואני נהנה מהגמישות שמאפשרת לשלב עבודה מהבית והגעה למשרד כאשר נדרש. אני שמח שבארגון אימצו את אופן העבודה הזה, זה הסיר מאיתנו הרבה דילמות ועזר לי לבלות עם המשפחה שלי הרבה יותר. אני נהנה לבשל ולטייל עם הילדים, ואוהב במיוחד לקחת אותם לגן החיות הנהדר שיש לנו פה".

"כשגרתי ולמדתי בתל אביב הכרתי חברים ישראלים, שמעתי על אלביט וחשבתי על אפשרות להשתלב בה. אחרי כשנה וחצי, כשכבר חזרתי לעבודה בבוסטון, נוצרה ההזדמנות"

המשפחה, שהייתה בדרכה לגבול הסודני, טעתה בדרך ונתפסה על ידי קבוצת מורדים. הם עברו חקירות ארוכות ובסופן נכלאו עם משפחות נוספות. "היינו 25 אנשים בחדר, אוכלים וישנים ביחד על מזרן", מגולל אשטה את התלאות שעברו. אחרי שנה הועברו לכפר אחר והורשו לעבוד בפריקת משאיות בלילות, כיוון שבימים נמשכו ההפגזות. "כך עברה שנה ועוד שנה, ואחרי 3 שנים השלטון נפל", מספר אשטה.

לכפר הגיעו חיילים שביקשו להגיע לגבול הסודני, אך המורדים תקפו אותם. במהלך פינוי הפצועים, זיהה אשטה בין החיילים את בן דודו. "זה היה נס לא נתפס, כאילו נפל מהשמיים. ואז שלחו אותו לצלב האדום. ביקשנו שיספר שאנחנו שבויים, אבל לא ידענו מה עלה בגורלו".

"מפה אני לא יוצא לבד"

"לאורך כל השנים, אמא אמרה שאדיסו וודאג' ז"ל יהיה זה שיציל אותנו, והשם הזה ליווה אותנו כמו אור קטן של תקווה", מספר אשטה. אדיסו היה מכר של המשפחה שנודע במבצעי חילוץ יהודים. לאחר 3 שנים פנה לאשטה צעיר שעבד בסמוך, וסיפר לו על איש ששואל לגבי משפחתו. "הלכתי לפגוש אותו, והוא שאל אם אני מכיר את טרונגו. התחלתי מיד לבכות, כי זה השם של אימי. הבנתי שזה אדיסו ושהוא בא כמו שאמא אמרה".

הם נכנסו בסתר למחנה, ואדיסו סיפר למשפחה שבן הדוד הצליח להעביר את המסר אודותיהם. "הוא אמר – מפה אני לא יוצא לבד", וכך הוחלט שאשטה וקרוב משפחה נוסף יצטרפו אליו בדרך לאדיס אבבה, משם עלו לישראל בסוף שנת 1992.

"להגיע לישראל היה כמו חלום שהתגשם", אומר אשטה. הוא שוכן במעון 'תפוז' בנהריה, ולאחר כמה חודשים עבר לאולפן 'ניצנה' בדרום, שם התאחד עם הוריו ואחיו שהגיעו גם הם לארץ. את לימודיו סיים בבית הספר החקלאי כנות, ולאחר מכן התגייס לחיל השריון. בשנת 2000 נישא לעדי, וכשנה לאחר מכן הפך לאב. "חירות נולדה, ואחריה התאומים גל ועמית. שלושתם משרתים בצבא בחיל כפיר ואני גאה בהם מאוד. הבן הצעיר, שוהם, עולה השנה למצוות ואני מאושר בחלקי".

לאחר עשור כעובד במפעל בגדרה, השתלב אשטה בשנת 2014 בחטיבת יבשה ותעש של אלביט מערכות, ראשית כרתך ולאחר מכן כעובד מחלקת ההרכבות במפעל סלבין. "אחרי המסע הארוך לארץ, עברתי גם הרבה תהליכים עד שמצאתי את מקום העבודה הנכון בשבילי. לשמחתי, האנשים שהכרתי בחטיבה קיבלו אותי בחיוך ובאהבה. וכאדם מאמין, אני חושב שאלוהים זה קודם כל אנשים. יש לנו בישראל הכל, רק צריך לעזור ולתת אחד לשני".

"אחרי המסע הארוך לארץ, עברתי הרבה תהליכים עד שמצאתי את מקום העבודה הנכון. לשמחתי, האנשים שהכרתי בחטיבה קיבלו אותי בחיוך ובאהבה"

שירי גדלה בבית דתי, הבת הצעירה במשפחה של חמישה אחים ואחיות, ומגיל צעיר נמשכה למקצועות ריאליים. "תמיד אהבתי מתמטיקה, אבל כשהתוודעתי לפיזיקה ולהנדסה, התאהבתי בפרקטיקה של המקצועות הללו", היא מספרת. בשלהי לימודי התואר הראשון בהנדסה, הצליחה ליישם את פרויקט הגמר שלה באלאופ. העבודה בחברה קסמה לה, אך רק לאחר שנרשמה ללימודי תואר שני קיבלה הצעה להצטרף לחטיבת מודיעין ול"א, כסטודנטית הראשונה להנדסת מערכות.

כשנה לאחר מכן, נישאה שירי לבן זוגה, דוד. "הייתי העובדת הכי צעירה במחלקה. מהרגע הראשון ניסו לשדך לי כל בחור דתי שעבר במסדרון, והייתי חייבת להרגיע את כולם שאני כבר בזוגיות", היא צוחקת.

לאחר לידת בתה הבכורה, השתלבה שירי במיזם המוביל 'מגן רקיע'. המערכת מבוססת על טכנולוגיית לייזר מתקדמת, ומיועדת להגנה על מטוסי נוסעים מפני טילי כתף. 'מגן רקיע' הוטמעה במטוסי אל על, וכן זכתה בשורה של חוזים בינלאומיים. "העבודה על פרויקט שמיועד להגן על המדינה ועל חייהם של אנשים הייתה משמעותית מאוד עבורי, וגם יכולתי לספר על מה אני עובדת, כי עצם קיומה של המערכת הותר לפרסום".

בשנים לאחר מכן הייתה שירי מעורבת במספר מיזמים, כשהבולט בהם הוא מערכת SPECTRO XR, המספקת יכולות מודיעין מתקדמות. ההתפתחות המקצועית הבאה הגיעה עם מינויה לראש צוות הנדסת מערכת בתחום ההדמאה. "זו הייתה תקופה אינטנסיבית במיוחד, ובית ספר לניהול", היא אומרת. כעבור שנתיים מונתה לתפקידה הנוכחי, ראש תחום הנדסת מערכת הדמאה אווירית, במסגרתו היא מנהלת צוות של 17 עובדים.

"ניהול זו אמנות, וזה משהו שאתה לומד דרך הרגליים", אומרת שירי. "כמהנדסת צעירה, הייתי לפעמים מתוסכלת כשהצוות לא יישם דברים שאמרתי. נכנסתי לחדרו של החונך שלי, שהיה מבוגר יותר, ושאלתי אותו מה אני עושה לא נכון. הוא הצביע על השיער שלו, ואמר, 'יש גם יתרונות לשיער לבן'. אז היום אני כבר מתחילה להרגיש את יתרון הגיל".

"אני אוהבת את התפקיד כי הוא נותן לי מבט עילי על הפעילות, וגם מאפשר לחשוב על הפיתוח הבא, הקונספט החדשני והמערכת שתשנה מציאות"

"גדלתי במגדל העמק והתחלתי להתנדב במד"א בגיל 15, במסגרת ההתחייבות האישית בתיכון – ומעולם לא עזבתי", הוא מספר. אין כלי רכב חירום שמאור לא מכיר מקרוב, אם כנהג אמבולנס, אופנוע, טרקטורון, סירה ואפילו "בימבה" חשמלית – הראשון שיביא אותו לזירת האירוע.

"היחידה שלנו, שמונה כ-30 אופנועים וכלי רכב נוספים, מופעלת על ידי כוננים – כולם בהתנדבות. יש הרבה הקפצות, גם בסופי שבוע, כך שכמעט בכל שבת אני מוזעק לאירוע חירום – ויוצא אפילו באמצע קידוש אם צריך. אנחנו משפחה דתית ושומרת שבת, אבל ברור שאם אני הכי קרוב לזירה, אני אגיע אליה. אשתי והילדים חיים את זה ומחזקים אותי. כבר קרה לא פעם שהוקפצתי לאירוע שהיה בחדשות, והילדים שלי ידעו שהגשתי שם עזרה והיו גאים מאוד".

אחד האירועים האלה היה באסון מירון, שבו נספו 45 בני אדם, כשמאור היה אחד הפרמדיקים הראשונים שהגיעו לזירה. "היינו ממש במקום, כיוון שהיחידה שלי היא חלק ממערך הכוננות בהילולת מירון מדי שנה. זאת היתה זירה קשה ומורכבת מאוד, אפילו יותר מאירועים רבי נפגעים אחרים שהייתי בהם. אין ספק שזה מותיר משקעים. ההתמודדות שלי היא להמשיך הלאה".

גם בתפקידו הרשמי של מאור לא חסר אדרנלין. "הפעילות השוטפת שלנו במעבדת ניסוי הירי היא חלק ממערך אבטחת האיכות במפעל, אבל כשקורית תקלה נכנס התפקיד העיקרי שלי – להבין אם התקלה היא בנשק או בתחמושת, ולמנוע חלילה תאונה. זאת עבודה מורכבת, עם נהלי בטיחות וכללים מחמירים לטיפול בכלי ירי, בכפוף למשרד לביטחון פנים".

מאור עובד במפעל יצחק שבנוף הגליל מזה כ-11 שנים. הוא החל לעבוד בתעש זמן לא רב לאחר שחרורו מצה"ל, שם שימש כמדריך בוחני נשק בשירות הסדיר ובהמשך גם בשירות קבע. כיום, לאור הכשרתו ברפואת חירום קיבל על עצמו מאור גם את ניהול המרפאה ומערך הרפואה במפעל. "יש לנו כאן מרפאה מצוידת בכל מה שצריך לרפואת טראומה, כיוון שבסופו של דבר אנחנו עוסקים בחומרי נפץ", הוא מסביר.

לפני כשמונה שנים יצא מאור ללימודי פרמדיק במקביל לעבודתו, וכיום הוא ממשיך בהתנדבות למשמרות סדירות במד"א בשעות הערב – לא כולל כוננויות. "רפואת החירום תמיד עניינה אותי, לא כקריירה אלא מהמקום של עזרה לאנשים. לתחום הנשק התגלגלתי בצבא במקרה – והתאהבתי. אני שמח שהצלחתי לשלב בין שני תחומי העניין שלי, זה די נדיר לעבוד בשני דברים שאתה אוהב ואני מעריך את זה מאוד".

"אנחנו משפחה דתית ושומרת שבת, אבל ברור שאם אני הכי קרוב לזירה, אני אגיע אליה. אשתי והילדים חיים את זה ומחזקים אותי"

הוא הצטרף לאלישרא מיד עם שחרורו משירות קבע ביחידה 8200, לצוות פיתוח מערכת אלינט הראשונה של החברה. "הייתי נשוי טרי ואב צעיר, וההרגשה הייתה כמו להיכנס לטריטוריה חדשה ומלהיבה. הצטרפתי לצוות הנבטה קטן של אלינט, ואף אחד מאיתנו לא תיאר לעצמו שכעבור שנים היא תהפוך לקו עסקי שלם".

לאחר הפוגה לצורך לימודי תואר BSC בהנדסת חשמל, אותם סיים בהצטיינות, חזר אריה לצוות הפיתוח של חליפת לוחמה אלקטרונית מתקדמת למטוסי ה-F15I. "זו הייתה קפיצת דרך ביכולות של אלישרא", הוא מתאר, "זכינו להתקין מערכת אינטגרלית מלאה למטוס חדש, ולעבוד לראשונה מול חברת בואינג האמריקאית". הפרויקט כלל פיתוח מערכת התראה מתקדמת, שתעמוד בדרישות ובתקנים האמריקאיים המחמירים. "האתגרים היו גדולים, אבל הפעילות הניחה יסודות מוצקים לעבודה מול ארה"ב, כולל קבלת ספק זהב מבואינג".

בשנים שלאחר מכן הוביל אריה את צוות הפיתוח של מערכות ל"א למטוסי F-16I שהיוו את המרכיב העיקרי מתוצרת ישראל ששולב בפרויקט. אך לדבריו, הפעילות המשמעותית ביותר עבורו, הייתה כשמונה ב-2012 לניהול תוכנית לפיתוח מערכת ל"א שני לקוחות. "היה רגע משברי, כי היינו צריכים לפתח שתי מערכות במקביל. החלטתי לחבר בין שני הצוותים. זה לא היה פשוט, כי הצוות שלי היה מאוד משפחתי ומגובש. אבל האיחוד עבד והעלה את הפרויקט על דרך המלך". הצלחת הפרויקט אף זכתה להכרה עם זכייה בפרס ביטחון במדינת אחד הלקוחות.

בשנת 2020, מונה אריה לראש מינהל פתרונות ל"א אחודים. לדבריו, ההתחלה הייתה מאתגרת כיוון שבדיוק אז פרץ משבר הקורונה בארץ. "עשינו הכל באמצעים דיגיטליים והמגע האישי היה חסר", הוא אומר. אחת הפעולות הראשונות שביצע במינהל הייתה שינוי ארגוני המבוסס על פעילות רוחבית של מנהלי התוכניות, וכולל מפגשים שבועיים של העברת ידע. "המטרה שלי היא להמשיך ולגבש את הארכיטקטורה של מערכות ל"א אחודות, ולפרוץ לשווקים חדשים. ואני מאמין שאנחנו לגמרי בדרך לשם".

"לכל אורך הקריירה, הדבר שהכי עניין אותי הוא להיות שותף לתהליכי הפיתוח, ולהוביל מוצר משלב הרעיון על הנייר למערכת שמוכיחה את עצמה בשווקים בינלאומיים"

ווילי נולד וגדל בטסקלוסה, אלבמה, עם הוריו ואחיו. "הזיכרונות המוקדמים ביותר שלי קשורים לספורט", הוא מספר. "אני חושב שכבר מגיל ארבע או חמש תמיד הייתי עם הכדור ביד, וכשגדלים ככה, מקבלים כישורים שמכינים אותך לחיים. בעיקר בספורט קבוצתי כמו פוטבול אתה לומד להתמודד עם הפסדים, איך להתמודד עם שונות, איך להעלות לאנשים את המוטיבציה – בקיצור, לומד להיות מנהיג".

הוא החל לעבוד בגיל צעיר, וכשמלאו לו 15 אף קיבל אישור מיוחד מהמדינה לעבוד במשרה חלקית בסופרמרקט השכונתי, כיוון שהיה עדיין תלמיד תיכון. "לא באתי מבית עם כסף, ולכן כשהוצעה לי מלגת צבא לקולג', קיבלתי אותה בשמחה ובעזרתה סיימתי תואר בהנדסה. אחרי הלימודים – התגייסתי לשירות חובה כקצין שריון. שלוש השנים המסורתיות הפכו לעשר ואז לעשרים, ופתאום מצאתי את עצמי בדרגת קולונל. אהבתי את הצבא ואלו היו שנים טובות בשבילנו כשמשפחה", מספר ווילי.

את אשתו ג'ולי הכיר בקולג', והם נשואים כבר 33 שנים, הורים לשלושה ילדים וסבים לשני נכדים – בת שש ובן שנתיים. "נהניתי לשרת את המדינה שלי, אבל היו כמובן גם תקופות מאתגרות, כמו למשל כשיצאתי לשירות ארוך בעיראק ובאפגניסטן. אבא שלי נפטר ב-2007 ואני לא יכולתי להיות שם", הוא אומר.

במהלך הקריירה הצבאית היה ווילי מעורב בכמה מהפרויקטים המובילים בצבא האמריקאי, דוגמת משפחת כלי הרכב סטרייקר, נגמ"ש ברדלי וטנק M1 אברמס. עם פרישתו מהשירות בשנת 2018, הגיעה הצעת העבודה מאלביט אמריקה לתפקיד שיווקי באתר החברה בפורט וורת'. הפעילות כללה עבודה מול חטיבת ה-TACOM של הצבא (Tank-automotive and Armaments Command).

לאחר כשנה קודם לתפקידו הנוכחי, כמנהל חטיבת הלוחמה הקרקעית, הכוללת בין היתר פלטפורמות רובוטיות טקטיות לשימושים צבאיים, הנגמ"ש המאויש (OMFV) ומגוון יכולות הגנה אקטיביות. "נכנסתי לתפקיד חדש שלא היה קיים עד אותו רגע, ובשלוש השנים האחרונות חווינו צמיחה גדולה, הרחבנו את הפורטפוליו והגשמנו כמה תוכניות פיתוח מאוד מרגשות", הוא אומר.

כמנהל החטיבה, חלק גדול מזמנו של ווילי מוקדש לביקורים באתרים השונים, וכרוך בנסיעות רבות. "יש לי מנהלי פרויקט בפורט וורת', במרימק ובאורלנדו. אני נמצא גם בקשר רציף עם הצוותים בישראל, ומגיע לביקורים בארץ. אז אפשר לומר שהעבודה היא די אינטנסיבית", הוא צוחק.

ייתכן שהחיים בתנועה אפשרו לווילי לסגל את היכולת להרגיש בבית בכל מקום. "אצלנו, בדרום ארה"ב, פוטבול זה עניין מאוד גדול. להפתעתי, גיליתי שיש בישראל בר שמשדר משחקי פוטבול של כל הקולג'ים באלבמה. כך מצאתי את עצמי צופה בשלושה משחקים מקומיים באלבמה, כשאני יושב לי על הבר בתל אביב".

"נכנסתי לתפקיד חדש שלא היה קיים עד אותו רגע, ובשלוש השנים האחרונות חווינו צמיחה גדולה, הרחבנו את הפורטפוליו והגשמנו כמה תוכניות פיתוח מאוד מרגשות"