הסיפור שלי

קרייג, שמתאר את עצמו כ"מתכנן שמחפש חיבורים יצירתיים", עובד באתר החברה בפורט וורת' ואחראי בתפקידו לכך שהרשת של אלביט אמריקה תענה על צרכי הארגון, ובנוסף שתהיה מאובטחת ואמינה. "בדומה לסלילת כבישים מהירים אנחנו כל הזמן משפרים ומנתבים מחדש – אנחנו לא רק קונים כלים חדשים, אלא ממנפים את מה שיש בידנו כדי להגיע לתוצאות הטובות ביותר", הוא מסביר.

לפני שהצטרף לאלביט אמריקה באוקטובר 2022 עבד קרייג כיועץ מומחה באבטחת רשת עבור תעשיות ביטחוניות, וקודם לכן שירת בחיל האוויר. "באלביט אמריקה אני משתמש בניסיון שרכשתי בחברות גדולות יותר ומצליח להשפיע ולתרום".

הבחירה בקרייג כעובד מצטיין נעשתה מתוך הערכה והוקרה לפועלו בתחום ה-IT ולתרומתו להצלחת החברה. בין היתר, הוא היה שותף מרכזי לבחירה, רכישה והטמעה של מספר כלי רשת ואבטחה חדשים המעניקים יכולות נראות ושליטה מתקדמים. היכולות המשופרות ממלאות תפקיד מפתח בהיערכות אלביט אמריקה לקראת קבלת Cybersecurity Maturity Model Certification) C1MMC) , המעניקה לחברה יתרון משמעותי בתחום אבטחת הסייבר.

הסמכה זו מספקת מסגרת ברורה ומוגדרת לשיפור מערכות אבטחת המידע, ומתוך כך להגברת האמון של לקוחות ושותפים עסקיים. בנוסף, ההסמכה מסייעת להבטיח עמידה בדרישות רגולטוריות  – כמו למשל זו שתידרש בקרוב על ידי משרד ההגנה האמריקאי, להפחית את הסיכון למתקפות סייבר ולייעל את מערך האבטחה של החברה. כמו כן, אלביט אמריקה זכתה לראשונה בהסמכת ISO 27001, הפותחת בפניה הזדמנויות עסקיות חדשות.

בזמנו הפנוי קרייג נהנה לבלות עם בנו, ליאן בן ה-13, לשחק ואף לאמן קבוצת נוער בכדורגל. "ליאן הוא החבר הכי טוב שלי. אנחנו משחקים גולף ביחד והוא גם שחקן כדורגל נהדר".

הסיפור שלי

הוא נולד באתיופיה ועלה ארצה עם משפחתו בגיל 7. "גרנו בכפר די נידח ומנותק מהעולם, במרחק שלושה ימים מהעיר הכי קרובה", מתאר שמעון ומספר כי בדומה לרבים מהקהילה היהודית, גם משפחתו החליטה להצטרף למסע לעבר ירושלים. "אני זוכר צעדה ארוכה ברגל, ונסיעה במשאית שהביאה אותנו לעיר, שבה נחשפתי לדבר מופלא שלא ראיתי לפני כן – טלוויזיה". דרך חרך בקיר, צפה שמעון ב"מסע בין כוכבים", וגילה עולם חדש ומרגש.

המשפחה הגיעה למרכז קליטה באדיס אבבה, אך נאלצה להמתין שנה נוספת עד שעלתה לארץ במסגרת "מבצע שלמה". את שנות בית הספר הראשונות עשה שמעון בראשון-לציון, שם נחשף לראשונה ליחס מפלה. "היינו ארבעה אתיופים בכיתה, והמורה אמרה לנו: 'מכם לא יצא כלום'. אז עברתי לפנימייה בחדרה, ותוך תקופה קצרה הפכתי למצטיין".

לאחר שירותו הצבאי, למד שמעון הנדסת מכונות והשתלב בעבודה בתחום. "רציתי לעבוד בחברה ביטחונית, אבל רק אחרי 13 שנים הצלחתי להגיע לאלביט", הוא מספר. שמעון השתלב בעבודה במפעל ומילא שורה של תפקידים, עד שמונה לראש צוות. "בהתחלה הייתי עובד בפינה שלי בשקט, שזה קטע מאוד אופייני ליוצאי העדה האתיופית – לא לקחת את המקום שלך. לקח לי זמן להעז. אבל עצם העובדה שאני פה ומתקדם, זה אומר הרבה".

הוא נשוי לליקנש, ויחדיו הם הורים לשלושה ילדים: אלסה בת 13, מתן, 8, ואלין בת ה-6. את ליקנש הכיר דרך חברה, ואחרי מספר חודשים החליטו להינשא. "ליקנש באמהרית זו עלמת חן, וזה בדיוק מה שהיא", מתאר שמעון. "היא אישה מדהימה שעושה הכל מהכל. תוך כדי שהיא מגדלת את הילדים ועובדת בתחום החינוך, היא גם מצליחה איכשהו להיות סטודנטית למדעי ההתנהגות".

מי האדם שהכי השפיע עלייך?

"אמא ואבא שלי, למלם ואדוניה. הלוואי שהיה לי טיפה ממה שיש להם. הם תמיד מרוצים בחלקם, והצליחו לגדל אותנו בתחושה של שפע, למרות שלא היה להם הרבה. עד היום, כשאני מגיע לבקר, אמא שלי ישר דוחפת לי משהו קטן לאכול".

הסיפור שלי

ליאור החל לעבוד באלביט לפני כשנתיים, לאחר שפרש מהשירות במערכת הביטחון והוזמן לתרום מכישוריו כמהנדס ומתחומי הידע הרחבים שלו באלביט. "במערכת הביטחון עסקתי בניהול פרויקטים, אבל מה שמשך אותי באלביט הוא דווקא האפשרות לא לנהל אחרים – אלא ליצור. למצוא פיתרון פשוט שעובד, זה משהו שאני מאוד אוהב לעשות. בתקופת המלחמה נוסף לזה הרבה אקשן והלו"ז הפך להיות פקטור משמעותי, כשכל רגע נוסף יש אתגר נוסף שצריך לפצח. מזל שאני נהנה לעבוד בדופק גבוה". הוא מוסיף בחיוך.

בחודשיים הראשונים למלחמה ליאור היה מגויס למילואים. "פגשנו קצינים ולוחמים שהיו בעזה, ודי מהר גילינו פער רציני בין האימונים בלוחמה בשטח בנוי לבין המציאות המבצעית – שהייתה כבר למעשה לוחמה בשטח הרוס. הבנו שחלק מהפתרונות הקיימים כבר לא רלוונטיים, והיינו צריכים להתאים את תורת הלחימה והאמצעים באמצע המלחמה, אם זה רחפן שיכול לנווט בתוך מבנה או אמצעים אחרים עבור יחידות מיוחדות. לאחר שהשתחררתי מהמילואים המשכנו בפיתוח הפתרונות הספציפיים האלה גם מתוך אלביט".

ליאור גדל בדימונה, בן אמצעי במשפחה בת שלושה בנים, וכיום הוא ואשתו ענת הורים לשלושה בנים, שניים מהם בשירות צבאי – הבן תומר, בן 22, במילואים, נועם, בן 19 חייל בסדיר, ומעיין בן ה-16 תלמיד תיכון.
ענת היא מורה לחינוך מיוחד ומנהלת חשבונות, וליאור מוצא זמן בין הפרויקטים התובעניים בעבודה לשתי אהבות ותיקות נוספות – המוסיקה והציור. "אני מנגן בתופים ובכלי הקשה, ובמקור גם בגיטרה חשמלית. בהרכב הנוכחי אנחנו מנגנים מוסיקה שחורה, בלוז וקאברים. חברי ההרכב הם חברים ושכנים מהיישוב שלי, ובשביל הכיף אני גם מנהל את הפאב הקהילתי". כשזה מתאפשר לו, ליאור מצייר בלילות, בסגנון אמנות מודרנית. יצירותיו, תחת שם בדוי, אף הוצגו בתערוכות ברחבי העולם – בניו יורק, מיאמי, פריז, ובימים אלה גם בגלריה בתל אביב. "אני מסביר את השילוב ביצירתיות, שמגיעה מאותם אזורים של המוח – אמנות ופתרונות הנדסיים בהקשר הזה הם די דומים".

מי האדם שהכי השפיע עליך?

"הילדים שלי. תמיד חשבתי עליהם עוד לפני שהתגייסו, אבל עכשיו יותר: אני מרגיש שיש לי מחויבות להחזיר את כל החיילים הביתה בשלום. מבחינה מקצועית אני מעריך ומודה למנהלים שלי, , שנתנו לי גב מלא לפרויקטים, חופש לרוץ וגם מימון כשצריך".

מה השתנה בך לאורך השנים?

"הרבה שנים היה לי קשה עם אנשים שהם לא כמוני – קצת מרובעים בתפיסה או כאלה שניסו לרסן אותי עם כל מיני רעיונות – כי אני תמיד לוקח את הדברים לאקסטרים. כשהתבגרתי הבנתי שאנשים הם שונים וגם איתם צריך לעבוד, ואפילו גיליתי את היתרונות בהיצמדות לכללים והבנתי שאולי עדיף שלא כולם יהיו כמוני".

הסיפור שלי

אלי החל לעבוד באלביט לפני 3 שנים, לאחר שפרש מתפקידו האחרון במערכת הביטחון. הניסיון העשיר עם צורכי זרוע היבשה והפתרונות הטכנולוגיים, היווה קרקע טבעית לתפקיד בו השתלב באלביט – הפעם מול לקוחות קצה בחו"ל. "בתפקידי אני אחראי על כלל הפעילות מול הלקוח – מאיתור הזדמנויות ועד להטמעת המערכות עצמן. אנחנו מובילים את התהליך מהשלבים המוקדמים של ניהול המשא ומתן והחתימה, דרך הייצור, ועד האספקה וההטמעה. ממש לאחרונה נחתם חוזה היסטורי בהיקף של יותר ממיליארד שקל". בהמשך לפרויקטים המוצלחים, קיבל אלי לפני מספר חודשים לאחריותו גם את תחום במערכים המתמרנים.

אלי גדל בקריית ים, עם אחות גדולה ואח תאום. כיום הוא מתגורר עם אשתו אורית ושני ילדיו, עדן בן ה-18 ואיילה בת 12. "אורית היא רבת פעלים, היא סטייליסטית, מנהלת לקוחות וגם עוסקת בטיפול בתפקודי המוח ושיפור הזיכרון אצל אנשים מבוגרים", הוא מספר בגאווה. לאורך חייו, אומר אלי, תמיד שאב כוח מהמשפחה, ובשנים האחרונות למד לאזן טוב יותר בין העבודה לחיים הפרטיים. "המשפחה היא הנחמה שלי. התפקידים שמילאתי בצבא היו תובעניים מאוד והקשו עליי להיות נוכח יותר, אבל גם כשנעדרתי במהלך השירות, תמיד השתדלתי להביא את המשפחה אליי, כשהתאפשר. יצא לנו זמן איכות מרוכז יותר פעמיים לאורך השנים, כמו שנסעתי ללימודי תואר שני בהרווארד".

גם מחוץ לשעות העבודה אלי מקפיד על עשייה בעלת משמעות, והוא מעביר סדנאות בתחום המנהיגות וקבלת ההחלטות, וכן פעילויות להכנה לצה"ל בבתי הספר. "חשוב לי לעודד בני נוער לבחור בשירות משמעותי. הבן שלי מתגייס בקרוב לתפקיד לוחם. זה לא קל, מדאיג אפילו, אבל אנחנו גאים בו מאוד".

מי האדם שהכי השפיע עלייך?

"ברמה האישית, ההורים שלי היו הדמויות המרכזיות מהן הושפעתי. מהם למדתי ערכים של משפחתיות, עבודה קשה וחתירה למצוינות. ברמה המקצועית הושפעתי ממפקדים רבים איתם שירתתי בצה"ל וממנהיגים שונים בארץ ובעולם – דוד בן גוריון הוא הדוגמה הטובה ביותר בעיניי לאדם בעל חזון שהצליח לממש ולהפוך אותו למציאות. חלק גדול מדמותה של מדינת ישראל כיום נשען על חזונו וההחלטות שהתקבלו בתקופתו".

הסיפור שלי

איגור נולד באוזבקיסטן, הצעיר מבין שני ילדים. כשהיה בן תשע וחצי עלה לישראל עם משפחתו. "זה היה רגע לפני מלחמת המפרץ, קבלת הפנים שלנו הייתה החדר האטום והאזעקות", הוא נזכר. המשפחה התמקמה בקריות, בסמוך למשפחה של אביו. את עצמו מתאר איגור כנער ספורטיבי, שאהב אגרוף, והגיע גם להישגים ניכרים כאלוף הארץ לנוער ובמקום רביעי בתחרות בינלאומית. "האגרוף מיקד אותי, לימד אותי לשלוט ברגשות שלי והעניק לי שיעור טוב לחיים", הוא מספר. בצבא שירת כלוחם, ולאחר מכן סיים בהצלחה לימודי תואר ראשון ושני בכלכלה.

בשנת 2008 ובמהלך התואר השני, השתלב בעבודה באלביט מערכות בתפקיד מנהל פיננסי בחטיבת כלי הטיס. הוא היווה חלק מרכזי במחלקה הפיננסית בסאיקלון, שם היה אחראי על הקמת מדדי ביצוע למחלקות השונות. לאחר מספר שנים בתפקיד, ביקש איגור לעבור לתחום המכירות והחוזים. "רציתי לעשות שיפט לתחום שיש בו יותר מגע עם הלקוח, ויותר אתגר", הוא מסביר. את הפעילות בקו העסקי החל מול חברות מובילות בענף התעופה כמו איירבאס ובואינג, ובהמשך מונה לנהל את תחום מערכות ראש של מסוקים ומטוסים ארה"ב ובינלאומי. בשנתיים האחרונות, איגור מנהל גם את יחידת האוויוניקה האזרחית.

לאשתו, קטיה, רופאת שיניים במקצועה, נישא לפני כשש שנים וכיום הם הורים לשני ילדים, ליאור בן 4, ויעל בת השנתיים. "רק כשהפכתי לאבא הבנתי את הקטע של דאגה הורית", הוא מודה. "התחתנתי יחסית מאוחר, ורק כשליאור הגיע נולד בי הפחד הזה. מצד שני, זה לימד אותי להיות הרבה יותר פתוח, וגם יכולות הניהול שלי השתפרו. אז אפשר לומר שההורות היא נקודת המפתח בחיים שלי", הוא אומר.

עם פרוץ המלחמה מצא את עצמו איגור בתפקיד מתווך המציאות בבית, כיוון שקטיה עלתה מרוסיה רק לפני תשע שנים. לדבריו, האבהות לימדה אותו גם להביט בעיניים רעננות על היחסים עם הוריו: "בדיעבד, כשהגענו לפה במלחמת המפרץ, אני חושב שההורים שלי פחדו. זה היה פחד מהול באי הבנה של השפה, של המצב. באחד הבקרים, הגעתי לבית הספר והשומר בכניסה אמר לי, 'מה אתה עושה פה? סגור', חזרתי הביתה וההורים לא הבינו למה ברחתי מהלימודים".

מהי העצה הכי טובה שתוכל לתת לאחרים?

"להיות נאמן לעצמך, ולמה שעושה לך טוב. בכל נושא שיש לי התלבטות, זו השאלה שאני שואל את עצמי. האם נכון לי להיות בסיטואציה הזאת? ומה אני צריך לעשות כדי להישאר במקום הזה".

הסיפור שלי

פרויקט OneERP של אלביט אמריקה כבר היה בעיצומו כאשר ג'ניפר הצטרפה אליו, לאחר שעזבה את תפקידה הקודם בתחום הכספים. "הייתי צריכה ללמוד מהר", היא מספרת. "בעוד שהמנהל שלי התמקד בהעברת נתונים, אני התרכזתי במשתמשים שלנו – זה כלל בנייה מחדש של תהליכי העבודה שמרכיבים את הרצף שבין הזמנה לגבייה. תוך כדי כך, למדתי הרבה על תהליכי עבודה נוספים שקיימים בחברה".

הידע של ג'ניפר התברר כבעל ערך רב, בינואר 2023, כאשר מערכת OneERP הוכנסה לראשונה לפעולה. היכרותה עם התהליכים השונים והמיומנות שלה בייצור שיתופי פעולה, סייעו למעבר חלק של ההזמנות לאקוסיסטם החדש.

"החוסן שהפגינה אלביט אמריקה במהלך הטמעת OneERP  ולאחריה, הוא יוצא דופן ללא ספק", אומרת ג'ניפר. "כולם עבדו יחד כדי להתגבר על המכשולים שהתגלו, ומדי יום למדנו דברים חדשים. אני גאה מאוד במשתמשים שלנו ובצוות ה-IT".

2023 הייתה שנה יוצאת דופן גם עבור ג'ניפר באופן אישי, וההכרה שזכתה בה כשנבחרה לעובדת מצטיינת, בעקבות תרומתה המשמעותית להצלחת OneERP, הייתה ללא ספק הדובדבן שבקצפת.

ממי את שואבת השראה?

"מהבת שלי, בת ה-25. אנחנו מתבדחים על מילניאלז ועל דור ה-Z, ועל המנטליות של אנשים צעירים לדרוש שבחים על עצם הנכונות לעשות משהו, אבל בתי רחוקה מלהיות כזו", היא אומרת. "היא נחושה, בעלת מוטיבציה גבוהה ונכונות לעבוד קשה בעבודה שהיא אוהבת, והיא תמיד עושה את הדבר הנכון. אי אפשר להביט בה ולא להתמלא בהשראה".

הסיפור שלי

הוא נולד בחיפה לאב יליד עיראק ואמא צברית, בת לשושלת ירושלמית בת 15 דורות. "ההורים באו ממשפחות מרובות ילדים, אבל הסתפקו בי ובאחותי הגדולה", מספר ארז. אביו עסק בתחום המחשבים, ענף שרק החל להתעורר בארץ באותן שנים, ולכן עשתה המשפחה את המעבר למרכז, והתמקמה בבת ים. כילד הקטן בבית, נהנה ארז מהיחס המפנק של אימו. "אמא הייתה החום והנחמה, תמיד דאגה לכולם, הייתה בקשר עם כל המשפחה המורחבת. אני זוכר הרבה סיפורים על ירושלים של פעם, לדינו, רחוב אגריפס. נוסטלגיה".

את אשתו, רחל, הכיר בעבודתו הראשונה בחץ הכסף, וכיום גם היא עובדת אלביט. הם נישאו כשהיה בן 30. "רק אז עזבתי את בית ההורים, לקחתי את הזמן", הוא מחייך. כשנתיים לאחר מכן נולדו התאומות, נופר ואלמוג. "התקופה הראשונה של ההורות הוכרזה כשנה ללא שינה. למזלנו, קיבלנו הרבה עזרה מאמא של רחל", מספר ארז. כיום בני הזוג הם הורים לארבעה ילדים: התאומות, שכבר מלאו להן 31, גל בן 25 ויובל בת ה-24. "אני לגמרי מוכן לנכדים, אבל להם זה לא דחוף", הוא אומר.

על רחל הוא מספר שהיא המצפן ואחראית הלוגיסטיקה בבית. "תמיד צעד אחד לפניי, יודעת מה כדאי ומתי". בני הזוג נהנים לטייל בארץ ובחו"ל. את פסח האחרון חגגו בקפריסין, והם מתכננים טיולי המשך משותפים עם חברים. "דווקא בשבעה באוקטובר היינו בבית", מתאר ארז. "כמה מהעובדים שלי גויסו מיד למילואים, וכבר באותו יום פתחנו חמ"ל עם הממונים. היה ברור שהדברים לוקחים כיוון אחר". במהלך המלחמה נעשה שימוש נרחב במערכות שנמצאות תחת אחריותו של ארז, ובהיקפים משמעותיים. "בשגרה אני אחראי על תחום השיווק והניו ביזנס מול לקוחות בארץ. כאשר לעיתים מדובר במוצרים ייחודיים", הוא מסביר.

מי האדם שהכי השפיע עלייך?

"ההורים שלי. אבא היה הדמות החזקה בבית, ומאמא למדתי לדאוג ולעזור לאחרים. טיפלתי בשניהם כשהם חלו, לאחר מכן סעדתי את אח של אבא שלי, ועכשיו אני עוזר לדודה האחרונה שנותרה. במקביל, אני כבר יותר מעשור מוביל חברתי ביחידה העסקית, ואחראי על תכנית ההתנדבות שלנו מול גורמים שונים, כמו בית נוער חץ קדימה ברחובות, פעילויות עם אורט רחובות וגבעתיים, יום המעשים הטובים, חלוקת סלי מזון בחגים ועוד".

הסיפור שלי

רהב הגיע לאלביט כסטודנט, ותפקידו הראשון היה בתחום פיתוח החומרה. "משם התגלגלתי למעלה", הוא מספר. "זה תהליך טבעי: בהתחלה אתה עובד על מוצר כמו כרטיס, אחר כך אתה לוקח אחריות על כל הקופסה, ולבסוף על המערכת כולה".

לדבריו, תחושת השליחות מלווה את כל אנשי התעשיות הביטחוניות – גם אלה שלא עוסקים באופן ישיר במערכות ובמוצרים למערכת הביטחון הישראלית. "המערכות שאני עובד עליהן מיועדות ללקוחות בחו"ל, אבל אני מרגיש חיבור עמוק למאמץ הלאומי. העבודה שלנו באלביט תורמת לחוסן הכלכלי והתעשייתי של ישראל. מעבר לזה, המחויבות שלנו היא גם לחברים שגויסו למילואים, ולהשלמת המשימות עבור כלל המערכת. לכל אחד מאיתנו נוסף בתקופה המורכבת הזו עוד איזשהו קושי בחיים האישיים: בין אם זה הצורך לתמוך בילדים ובין אם זה חלילה אובדן או היכרות עם נפגעים, ותמיכה במפונים ובמגויסים. קיבלתי החלטה לנסות לתמוך במעגל החברתי שלי כמה שיותר".

מאז שהוא זוכר את עצמו רהב הוא אדם בעל עיסוקים רבים, כשאחד התחביבים החשובים בחייו הוא הספורט והכושר הגופני. "ברמה האישית, אני עוסק בספורט כל הזמן, אבל הספורט אצלי הוא גם מקצוע", הוא מספר. "העבודה השנייה שלי היא כמאמן כושר. אחרי ה-7 באוקטובר, אחד הדברים שהחלטתי לעשות הוא להעביר אימונים פתוחים בהתנדבות לקהילה אצלנו ביישוב. באותה התקופה לא היו חוגים ופעילויות – ואנשים היו סגורים בבית בלחץ. האימונים נועדו לתת להם קצת מפלט".

רהב נשוי לענבל, העוסקת בחינוך בגיל הרך, ואב לשלושה: ריי (19), ניר (16) ויערי (12). בין שלל תפקידיו בבית, בעבודה ובקהילה הוא מוצא זמן גם לבישול בירה ביתי. "זה תחביב כיפי, כי מעבר לתהליך הייצור יש הנאה מהתוצרת ויכולת לבחור את סוג הבירה שתרצה לשתות בסוף התהליך".

מהי העצה הכי טובה שתוכל לתת לאחרים?
"חשוב לחיות גם מחוץ לעבודה. באופן אישי יש לי לא מעט כאלה – אבל התחביבים עצמם הם לא העניין, אלא המסר הבסיסי: צריך לחיות את החיים במלואם".

מה הדבר שהכי השתנה בך?
"מעבר לזה שנפטרתי מהקוקו ומהשיער הארוך – אני נורא משתדל לא להשתנות עם השנים. חשוב לי להישאר נאמן לעצמי ולערכים שלי".

הסיפור שלי

לאורך השנים צבר הנרי ניסיון רב בטיפול ופתרון תקלות בשלב הפיתוח של מוצרים חדשים, במטרה להבטיח מעבר מוצלח לשלב הייצור. ניסיון זה הפגיש אותו עם אנשים רבים שעיצבו את דרכו המקצועית. "לא אוכל לבחור רק אדם אחד שהשפיע עלי יותר מכל", הוא אומר. "חלקם נתנו עצות נהדרות ושימשו דוגמה למה שאני שואף להיות, אך לא פחות חשוב – למה שאני לא רוצה להיות".

הנרי מדגיש כמה חשוב לא להירתע מכישלון או משינוי מסלול, כפי שהוא בעצמו שאף בצעירותו לשרת בצבא כמו אביו, אולם שינה כיוון, ועלה על דרך שהובילה אותו דווקא לפיתוח מוצרים חדשניים שעוזרים לחיילים לחזור הביתה בשלום. "אני מרגיש שההצטרפות לאלביט אמריקה היא סגירת מעגל עבורי, מכיוון שאני עובד כעת על מוצרים שמשרתים את אנשי הצבא שלנו תוך ניצול מקסימלי של המיומנויות שלי", הוא אומר.

הנרי לוקח חלק בפרויקטים רבים בחברה, והייתה לו תרומה גדולה במיוחד בשלבי הפיתוח של מערכות ראיית הלילה. הוא נהנה מאוד לעבוד לצד וביחד עם הצוות והקולגות ותמיד מוכן ללמוד ולצמוח.

הנרי ורעייתו מזה כ-13 שנים, לורה, הם הבעלים של חוות בקר משפחתית הפועלת זה חמישה דורות, ומגדלים 80-100 ראשי בקר לבשר, בנוסף לגידול חציר. כמו כן, הנרי תומך ומסייע כבר 15 שנה בסניף המקומי של מועדון מכוניות הספורט של אמריקה (SCCA). בזמנו הפנוי, הנרי אוהב גם לשחק משחקי מחשב כמו World of Warships, Fallout או Kerbal Space Program.

הסיפור שלי

בתפקידו במערך הניסויים, דודי אחראי לניסוי ובדיקה של שורה ארוכה של מערכות מתקדמות למסירה ללקוח. "אנחנו עושים שימוש באינספור מכשירי מדידה שונים כמו מכ"מים, מצלמות, חיישני טמפרטורה ורחפנים", הוא מסביר. "כל מערכת שנמסרת ללקוח יכולה לעבור עשרות ואפילו מאות ניסויים. אנחנו מעצבים את כלי המדידה כמו פלסטלינה, כדי שיתאימו בדיוק רב לכל ניסוי או בדיקה. בתפקיד שלנו השמיים הם הגבול – אתה תמיד יכול ללמוד ולהתפתח".

עבודתו של דודי מאתגרת גם בתקופות רגיעה, ודורשת לעתים קרובות היעדרות ממושכת מהבית  ועבודה בתנאי שטח לא שגרתיים. "צריך הרבה סבלנות כדי למלא את התפקיד הזה, וחשוב גם לעבוד בצוות. כל אחד מעובדי המערך צריך להיות שם האחד בשביל השני, כדי להגיע יחד משלב התכנון ועד הביצוע. יש ניסויים שאורכים כמה ימים, ויש אתגרים ופרויקטים שיכולים לקחת גם כמה שבועות".

בין תקופת מילואים אחת לאחרת, דודי שותף למאמץ הלאומי גם במסגרת עבודתו באלביט. "כשאנחנו עובדים על פרויקט תחמושת לצה"ל, למשל, אנחנו רואים לנגד עינינו את המטרה הסופית", הוא מסביר. "במצבים כאלה כולם באים עם מוטיבציה ורצון לעשייה, כחלק מתפיסה של ציונות ומחויבות לצבא ולמדינה".

אחת התשוקות הגדולות בחייו היא יצירה, ובמיוחד – יצירה בעץ. "אני בונה הרבה דברים בבית", הוא מתגאה. "השאיפה שלי היא ליצור כמה שיותר בעולם הנגרות, זה יקרה כשיהיה לי יותר זמן. לאחרונה בניתי ספסל עץ במרפסת הבית שלנו. זה היה פרויקט מורכב, שארך יומיים וכלל עבודה פיזית מאומצת. אבל זו הפעילות שמרגיעה אותי יותר מכל דבר אחר".

מי האדם שהכי השפיע עלייך?

"אשתי דנית, והילדים שלי עידו וירדן. הם שינו אותי לטובה מבחינת ההכלה, המחויבות וסדרי העדיפויות בחיים".

מהי העצה הכי טובה שתוכל לתת לאחרים?

"זה לא משנה איפה אתה נמצא: מה שמשנה זה עם מי אתה נמצא. חשוב להקיף את עצמך באנשים שעושים לך טוב".